עידן ההרמפרודיט?

יעל האפט

ברצוני לחלק עמכם מחשבות ושאלות המטרידות ומעסיקות אותי זה זמן מה.

אתחיל בחלום שחלמתי לפני למעלה משנתיים.

אני רואה דמות גבר, מאד גברי, שחור שערות בעל שפם שחור, עבה ומלא. לידו

נמצאת עוד דמות, מאד לא ברורה, כעין משרת/משרתת או עוזר/עוזרת. הגבר

פורש ידיו לצדדים. הוא מלא ויריליות, שמחה ושפע. הוא מתפשט. קודם כל למעלה, בחזה. חזהו רחב, מלא, זרועותיו חזקות. הוא ממשיך להתפשט והנה אני רואה

שאין לו פניס אלא אבר מין נשי. כשעיני עולות לחזה אני מבחינה שיש לו בחזה כעין שדיים. אני משתוממת. הוא ממשיך לחייך ולהזרים אנרגיה חזקה של שמחה ובטחון.

התעוררתי בתחושה של פליאה אך מלאת שמחה לא מוסברת ואנרגיה.

דמות הרמפרודיטית זו הזכירה לי חלום אחר עוד מתקופת האנליזה שלי שבו הופיעה דמות הרמפרודיטית המתגלית לי. אז התחלחלתי והתעוררתי בתחושה קשה של א-נורמליות, עד שהבנתי שמתעורר בי כוח עזר אנימוסי.

זכור לי חלום של מטופלת מלפני שנים. האשה איימה בהתאבדות בתקופה קשה בחייה ובטיפול. בחלומה מופיעה דמות אשה המתקרבת אליה ורוצה לחבקה והיא נוכחת שיש לה פניס. באותו שלב היא פרשה זאת כעוד הוכחה למעוותות שלה. היה לה קשה לקבל את המשמעות הסימלית של הפניס, ככוח חודר ומפרה.

מאז החלום שלי מלפני שנתיים התחלתי להתרכז בדמות ההרמפרודיטית ומה משמעותה כיום בחיי ובכלל.

בספרו של יונג Symbols of Transformation(1) מוצגת תמונה של ההרמפרודיט הנקרא ההרמפרודיט המוכתר The crowned hermaphrodite הוא לקוח ממנוסקריפט דה אלכימיה Da Alchimia המיוחס לתומס אקוינס משנת 1520. בתמונה הדמות היא בעלת שני ראשים. ראש של גבר שחור עם שפם שחור וכולו שחור בחצי גופו התחתון, וראש של אשה והחצי השני של גופה בשמלה לבנה. הזרוע שלה כעין כנף שחורה בעוד שהזרוע של הגבר היא ככנף לבנה, ובידו הוא מחזיק חרב וכתר באמצעיתה. הדמות עומדת על דרקון בעל שני ראשים ושתי דמויות נחשיות בעלות פנים אנושיות כרוכות מסביב לשתי הרגלים. כל דמות על רגל אחת כשראשיהם כמעט נוגעים, מתנשקים זה עם זו.

במיתולוגיה היונית ישנן כמה דמויות מעוותות כמו הפסטוס, ההרמפרודיט, הרמס בצורתו הלא מכובדת, הטריקסטר, שהן דמויות המובילות ליתר מודעות, לטרנספורמציה ולהתפתחות פנימית.

מענין לעקוב אחר התפתחות האנושות בהקשר להרמפרודיט ו/או לאנדרוגינוס לפי כמה גרסאות.

במיתוס הקדם-יוני של פלאסגיאן Pelasgian, העקרון הנשי גורם להיווצרותו של העיקרון הגברי כדי לעזור לה ליצור את העולם. האלה איורינום ,Eurynome, הנקראת אלת כל הדברים Goddess of all things, עלתה ערומה מהתוהו, מהכאוס, וכדי לעמוד היא הפרידה בין הים והשמיים. כדי להתחמם היא רקדה בין הגלים. כשרקדה לצד דרום חשה שהרוח התחילה לנוע מאחוריה, וכך חשה את הרוח הצפונית. הרוח הצפונית נקראת בוריאס Boreas, והיא אמורה להזריע,To fertilize.האלה איורינום לקחה את הרוח הצפונית בין ידיה ושפשפה אותה בין ידיה. מהשיפשוף נוצר אופיון Ophion. אופיון נכרך סביב ירכי איורינום וכך הכניסה להריון. איורינום הפכה עצמה ליונה העפה מעל לגלים. עם בוא העת הטילה את ביצת האוניברס. אופיון, כנחש נכרך סביב הביצה שבעה פעמים ונשאר כרוך עד שנפרדה הביצה לשני חלקים. כך נוצרו כל הדברים, ילדי איורינום: השמש, הירח, הפלנטות והכוכבים, הארץ וכל אשר בה.

איורינום ואופיון גרו באולימפוס עד שהכעיס אופיון את איורינום בטענו שהוא יצר את היקום. מרוב כעסה בעטה איורינום ברגלה בראשו של אופיון, הוציאה את שיניו והגלתה אותו אל מתחת לאדמה. לאחר מכן יצרה את שבעת הכוחות הפלנטרים, ועל כל אחד הציבה טיטן טיטנית. (לשמש - Thetia & Hyperion, לירח - Phoebe & Atlas, למרס - Dione & Crius, למרקור - Metis & Coeus, ליופיטר - Themis & Eurymedon, לונוס - Thetys & Oceanus, לסאטורן - Rhea & Cronus).

משיניו של אופיון היא יצרה את האדם הראשון שהוא פלאסגוס Pelasgus, וגזע הפלסגיאנס. Pelasgians. ( ג'ון סינגר בספרה אנדרוגינוס עמ' 57-58(2)

הכוח היוצר איננו יכול ליצור דבר בלי הכוח המקבל, כאופיון ואיורינום. העיקרון הגברי זקוק לעיקרון הנשי, וההיפך, העיקרון הנשי זקוק לעיקרון הגברי.

ההרמפרודיט לפי המיתוס כפי שמובא בלהרוס Larousse(3) ( עמ' 132) הוא בנם של אפרודיטה והרמס. הנימפה סלמקיס Salamacis התאהבה בו אך הוא דחה את אהבתה. אי לכך היא קללה אותו באלה המילים: "צעיר אכזר, אתה נלחם לשווא. הי, האלים, גרמו ששום דבר לא יפרידני ממנו או ששום דבר לא יפריד אותו ממני" (3) (149), כך הפך להיות אחד אתה. למעשה, לפי סיפור זה, הוא היה קרבן של קללה/משאלה של הנימפה סלמקיס. קרבן של אהבה פוססיבית וקנאית.

סיפור זה מביא אותי לחשוב על בעית הזהות המינית והבעיה הפסיכולוגית הקשורה בחלק מההומוסקסואליות, אבל לא רק אצלם, כבעית הקשר הפוססיבי, קנאי בין האם או האב והבן או הבת והנסיון הכושל של הבן או הבת להתנתק מקשר בעיתי זה, יחד עם הערגה להתחבר איתה או איתו.

לעומת זאת, בהודו ההרמפרודיט מסמל את הכוח הראשוני Primal Force, הלינגם Lingam שהוא העיקרון הגברי הפאלוס בתוך העיקרון הנשי היוני, כלומר הפות, בהתאחדות תמידית.

. גם במקסיקו הפרי קולומביאנית הוא מופיע בדמותו של קואצלאכואטל,

,Quetzalcoatle האל שבו מאוחדים שני המינים והניגודיות. הדמות האנדרוגנית היתה גם ידועה בסין, בפרס, באוסטרליה וגם אצלנו באזור. אפלטון בסימפוסיום טען שהאלים יצרו את האדם בתחילה כספירה Sphere המאחד בתוכו שני גופים של שני המינים. בלבצקי טענה שהאל הראשון של האנושות היה אנדרוגני.

ג'ון סינגר June Singer כתבה כבר בשנת 1977, ספר הנקרא אנדרוגני, לקראת תיאוריה חדשה של הסקסואליות Androgyny Towards a New Theory of Sexuality, שבו היא טוענת שהאנדרוגני התחיל בזמן מיתי ושהוא למעשה התחלת המיתוס. בתוהו שהוא מצב של חוסר סדר, קיים הפוטנציאל של האנרגיה הקיים גם בתוך הפוטנציאל של החומר.(4)

נוימן (5) מדבר על השלב הראשוני של האנושות בדמות האנדרוגני וההרמפרודיטי המשלב בתוכו את דו המיניות שבאורובורוס של האם הגדולה והצורך לפירוד הגבריות מהנשיות, השלב הנרציסיטי גופני. אחר כך בא השלב הפאלי, האורובורוס הגברי והפאלי קטוני עדיין בשלטון הגופניות עד לשלב של הפאלוס הגבוה Higher Phallus , הגבריות הגבוהה של הראש, ואיתה החתירה והנטיה לעצמאות מהגוף, שתוצאותיה אנו חווים עד היום. מיתוס לידת אתנה מראשו של ציאוס הנה דוגמא טובה.

בשלב זה האשה איננה שותף שווה אלא היא מיצגת את הנפש או הנשמה של הגבר, שהוא מיחל לה אך גם מתרחק ממנה ומכניע אותה. האגו נתפס כגברי, וכן המודעות שהיא נחלתו של האגו, לעומת הנפש ותת ההכרה שהוא נשי ומסוכן. כל השלילה, האפל והסיניסטר מגולם באשה. האשה אם כן נתפסת הן כנפש תאומה, או המחצית השניה בלעדיה הגבר איננו שלם, כי היא נושאת את נשמתו; אליה מחד מתגעגעים ומיחלים ומאידך נרתעים ודוחים ככוח בולע, מסרס ומאיים.

הגברי נתפס כרציונלי, שבו השכל שולט. הוא אקטיבי, פעיל ופועל, פורץ וחותר קדימה. הנשי נתפס כרגיש, פגיע, פסיבי, מקבל, מכיל.

כל זיווג בין הנשי והגברי הינו הנסיון והמטרה להגיע לאיחוד הניגודים, לשלמות.

אנו מוצאים זאת כמעט בכל הדתות החל מהיהדות והקבלה. רותי נצר בספר שבכתובים מצטטת את אידל (6)שכתב: "הזיווג האנושי נבחר לסמל לייחוד בתחום הספירות משום שהוא נתפס כפעולה אשר מרכיביה עלולים להיות נחותים, אך כאשר היא מתרחשת, מתווסף אליה יסוד חדש, בלתי ניתן לתפיסה, קדוש, ההופך את הזיווג לאקט סאקראלי: הזיווג הופך להיות סמל מכאן, וגורם משפיע על חיי האלוהות מכאן". (אידל 1988 עמ' 159 ) כן גם בהינדואיזם, הזיווג בין שיבה ופראווטי, הין והיאנג של המזרח הרחוק ועד הנצרות בנשואי הנזירות עם רוחו של ישו, ובנזירים עם נשואיהם לרוח הקודש. הכמרים והנזירים לובשים גלימות ארוכות לשוות לעצמם מעין דימוי דו-מיני, מעטה נשי למהותם הגברית. הניגודים מופיעים תמיד כגברי וכנשי ומטרתם להתאחד בזיווג. דרמה זו פועלת במישור האישי והקולקטיבי.

על פי רוב דמות האנדרוגינוס וההרמפרודיט מתחלפים זה בזה. .

סינגר (7) מבדילה בין האנדרוגני וההרמפרודיטי. לטענתה ההרמפרודיטי מתכוון לאי-נורמליות פיזיולוגית, והוא שייך גם לקלסיפיקציה אינטרסקסואלית ומכאן לסוג של פריקיות.

ביסקסואליות לדעתה של סינגר, היא בעיה פסיכולוגית, בעוד שההרמפרודיטיזם מכוון לחוסר דיפרנציאציה באיפיונים סקסואליים בתחום הפיזיולוגי (עמ'30-33.) לעומת האנדרוגני שאיננו מבולבל בזהותו הסקסואלית. לגברים אנדרוגניים יש סקסואליות גברית ולנשים אנדרוגניות יש סקסואליות נשית - הם פשוט לא מפגינים גבריות או נשיות במובנים המקובלים של חוזק מול חולשה, אקטיביות מול פסיביות, איפיונים שקבלו מינוחים של מגדר. כך גם ההגדרה למונותיאיזם אנדרוגני דהיינו, המכיר באל אחד שבו כלולים ההורים העולמיים. World Parents (8) (עמ' 56 -58 ועמ' 88).

בדרך כלל התחושה המידית לדמות ההרמפרודיטית, אם בחיים ואם בחלום, היא של בעתה, חלחלה ואף גועל. זהו מפגש עם משהו לא כדרך הטבע, לא רגיל, מעוות ועל פי רוב מגעיל.

לופז פדרצה בספרו הרמס וילדיו Hermes and His Children (9) מדבר על ההרמפרודיט כאל של הפריקים למיניהם.

רותי נצר (10) טוענת, ואני בדעתה, שהאנדרוגינוס מתיחס לתיאור דו-מיניות בראשיתית, שטרם התבחנה ממנה זהות פסיכו-מינית אחת.....מעין שלמות אורובורית קדומה טרום התפתחותית. לעומת זאת, ההרמפרודיט הוא ישות מיתולוגית המסמלת את הזכרי והנקבי שהתאחדו מחדש, אחדות שהיא היעד האלכימי." היא מוסיפה שבעת העתיקה העריצו וסגדו לאנשים שנולדו בעלי אברים מיניים כפולים, גבריים ונשיים, כמסמלים את השלמות המיוחלת.(11) (רותי נצר עמ' ׂ148/9).ׂ

לפי לופז (12) ההרמפרודיט הוא פרדוקס הרמטיק, הביסקסואליות פותרת את קונפליקט הניגודיות ומביאה למודעות חדשה. הוא ממשיך ואומר שעם ההרמפרודיט הפסיכולוגיה מתחילה להיות פסיכולוגיה במובן העמוק ביותר.

אם אנו חושבים על ההרמפרודיט כמודעות מיוחדת משלה, הרי שמתוכה היא תופסת את המציאות על כל מורכבותה הגברית והנשית הפועלת בתוכנו, כדמות סימטרית. כלומר, שהגברי והנשי הם שווים זה ליד זה ושניהם מסימטריה זו יוצרים דמות אחת. מזכיר את הין והיאנג של המזרח הרחוק, וכן את תמונת ההרמפרודיט המוכתר.

לעומת סינגר, פדרצה לופז לוקח את הפריקיות של ההרמפרודיט ומראה את הבעיה העיקרית של החברה כיום - טשטוש הגבולות בין הנורמלי לאי נורמלי.

אנו עדים היום וחווים דברים ותופעות הקורים בעולם וביקום, שאפשר לכנותם רק כאי נורמליות, ובלתי הגיוניות. אמנה רק כמה מהן, תופעות טבע לא רגילות, התפרצויות של איתני טבע ללא שליטה. ממצאי הפיזיקה הקואנטית ערערו לחלוטין חוקי יסוד פיזיקליים לפיהם חיינו עד היום. היום שום דבר איננו כפי שהוא נראה, ושום דבר איננו מוחלט ויציב. הכל בתנועה ובהתיחסות זה לזה והכל מושפע מהכל. נראה לכאורה שכל מה שפעם ייחסנו לתת-ההכרה הפך להיות בהכרה ומשאיר אותנו באי ודאות ובבלבול. כבר איננו יודעים מה זה נורמלי לאמיתו של דבר. ואני תוהה מה הדבר אומר לגבי הפסיכותרפיה.

אנו נתקלים בפריקיות, בטשטוש גבולות ערכים ותרבות ברחוב, בלבוש, בתסרוקות של בני שני המינים עד שלעתים כאשר מסתכלים מאחור קשה לזהות אם זה גבר או אשה. אזכיר כאן תמונה שצולמה בעיתון במצעד האהבה שהיה בתל-אביב, כמו גם התופעה של מצעדי הפריקים למיניהם, וההומוסקסואלים והלסביות בשם האהבה והחופש שסחפה את הערים הגדולות של העולם, כלונדון, ניו-יורק, ברלין, ציריך ועוד. כמו כן בסרטים - ואזכיר את הסרט בו שורצנגר, מר עולם, נכנס להריון, או הסרט "טוטסי", שהקדים לו, בו הגבר רוצה לדעת מתוך התנסות אישית מה זה להיות אשה; אזכיר גם את הסרט משחק הדמעות, הדן בנושא האהבה, מה קורה לאהבתו של גבר הטרוסקסואלי שהתאהב באשה שמתגלה שהיא למעשה גבר, כמו גם הסרט של אלמדובר "הכל אודות אמא" - וכן בספרים, כגון "החצוצרה" שהוא רומן של הסופרת ג'קי קיי, על נגן ג'ז, אמן חצוצרה נודע שהיה נשוי לאשה שעם מותו נודע שהתחזה לגבר והוא היה לאמיתו של דבר אשה, ואשתו ידעה על כך; ובחלומות וכמובן במלחמות.

כמדומני היה זה פליני בין הראשונים אשר הביא בסרטיו את הפריקיות ההרמפרודיטית/אנדרוגנית בתמציתה, כמו את הזרות והניתוק האישי מהקולקטיב הפריקי.להרמפרודיט הפליני יכולת רפוי וחכמה אך הוא נראה חלש או לא ברור.

ומה בדבר היותנו קרבן של המכונות והרובוטים המחליפים את האדם ואף שולטים בו ובזמנו?

נראה לי, או שמא אני רוצה לראות בכך מצב ביניים, בין עידן תרבות העומד להגמר לבין תחילת עידן תרבות שונה. במצבי ביניים ישנה לרוב אנדרלמוסיה ובלבול. בלבול בכל התחומים כמעט. הדבר הבולט הוא התהליך הקורה לאנשים, לזהות המין, המגדר,

למושגי יסוד כמו נשואין. בתחום זה נוצרו כל מיני סוגי נשואין. בתחום ההתיחסויות הבינאישיות חלו שינויים רבים. נשים המחפשות את עצמאותן והצורך שלהן להתנסויות אחרות שאינן במסגרת הנשואין הפורמטיביים; כן גם אצל הגברים. רבים מהם מוצאים את עצמם במסגרות חדשות, חלקם מחפשים אף הם עצמאות ומבכרים לחיות לבד ולא במסגרות מחייבות. לא תמיד תופעה זו היא בריחה ממחויבות. לעתים זו בפעם הראשונה שהם חווים חופש פנימי וצורך להיות עם עצמם. אנו עדים כיום לשינוי מידות ואף שינוי ערכים. מצד אחד קיימת היאחזות בישן, והקשחה במסגרות האמונות הקיימות, אם באופן אישי, בפוססיביות ובקנאות מכל הסוגים - ואם באופן דתי בפריחת הפונדמנטליזם של "מלחמות קודש" בשם האלוה, בין האיסלמים להינדים, ליהודים, לנוצרים וכדומה, וכלה ביצירת כלי נשק של הרס טוטלי שאין גם בו גבולות, אין חזית ,אין עורף ואין מוסר אנושי.

אם נתיחס אך ורק למיתוס על ההרמפרודיט כתוצר של קנאותה ושתלטנותה של סלמקיס הרי הוא משקף את הבלבול וחוסר הגבולות עליהם דברנו. זה משאיר אותנו חסרי אונים מול עובדה שאיננה מובילה לשום מקום.

פדרצה לופז, בתחילת ספרו שהזכרתי לעיל, אומר שעלינו לקחת את הדמויות והסיפורים המיתולוגיים ולהשתמש בהם לא רק כהסבר למצב מסוים אלא בעיקר לעורר תהליך נפשי באמצעותם.

ההרמפרודיט הוא כאמור שילוב של הדמויות הארכיטיפליות של אפרודיטה והרמס.

בפסיכו-כירולוגיה ניתן לראות את השילוב והקשר בין אפרודיטה להרמס על ידי קו אלכסוני המשלב את שניהם. אנו קוראים לקו זה הקו ההתפתחותי.

ברצוני להתרכז בדמויות אלה כפי שהן, מה הקשר ביניהן יוצר ומה הוא יכול להצביע לגבינו.

ריצ'רד נייבור Richard Niebuhr תיאולוג פרוטסטנטי, ציין בספרו

Radical Monotheism and Western Culture, שהאלים משמשים כמרכזים של ערך Gods as value centers)24))או שהם מסמלים עיקרון של היות וערך The principle of being and value (13) (עמ'32).

לכן אתמקד דוקא בדמויות הארכיטיפליות המהוות את ההרמפרודיט; דהיינו אפרודיטה והרמס כארכטיפים בפני עצמם ובאיחודם בהרמפרודיט. מה משמעות היותם והערך שהם מסמלים, ואיך הם יכולים לפעול בחיינו.

לידתה של אפרודיטה איננו כדרך הטבע. היא לא נולדה להורים אלא מהקצף שנוצר בים ממגע אברי המין של אורנוס עם הים, כאשר קרונוס, לאחר שסרס את אביו אורנוס בעת שישן בחרב שקיבל מאמו, זרק את אבר המין של אביו לים.

מלידתה אפרודיטה איננה כאחד עם האחרים. היא שונה ולה חוקים משלה. היא איננה שייכת לקולקטיב. כידוע אפרודיטה נחשבת לאלת האהבה במלוא מובן המילה. אהבה הנפרשת מהתאווה הגופנית הבסיסית ביותר ועד להתאחדות המיסטית של שתי נשמות, שני גופים שהפכו לאחד. בהומר ובסאפו היא מופיעה כפטרונית האהבה בנשואין. אירופידס מזכיר אותה ככוח גנרטיבי. אפרודיטה חולשת על אהבת טבע, אדם וילדים. אומרים עליה שהיא האלה שבאלות לגבי אמהות, עם יכולת סיבולת רבה הן לגבי ילדיה והן לגבי אהוביה. היא מכילה את הארוטיקה וגם את האמהות. האלה מעניקה את אהבתה ללא דיסקרימינציה וללא גבולות.

אם כך, מה משמעותה עבורנו ומה ערכה?

אם אסתמך לרגע על ממצאים פסיכו-כירולוגיים, הרי שמקומה ביד הוא מרכזי ביותר. האזור מתחת לאגודל הנקרא גבעת ונוס, היא אפרודיטה. זהו האזור שאנו מכנים אותו ככוח החיוניות הקיימת בנפשנו.

כל כוחות האני (המסומנים באגודל) יונקים את חוזקם, חיוניותם, נוקשותם וחולשתם מהאזור הזה, מהאהבה או אי היכולת לאהבה ולהענקה. זהו כוח החיים הפועם בתוכנו. אם כך, האהבה היא כוח החיים. ואזכיר רק את המחקר של רנה שפיץ במלחמת העולם השניה עם ילדים פעוטים שקבלו כל מה שצריך היה לתת כגון מזון ומגן, פרט לאהבה. רבים חלו או נפטרו, לעומת קבוצה אחרת שקבלה פחות אך קבלה יותר אהבה ויחס אישי. תוצאה דומה קרתה בניסוי של הרלו והרלו עם שימפנזים.

בדברנו על אהבה אנו למעשה מדברים על צורת היות, Being . בהיותנו בממלכת האהבה הכל כאילו מתרחב, מתפשט, מכיל כאילו את כל העולם. אנו אוהבים אחד אנו אוהבים את כולם ואת הכל, כאימרה - כל העולם צוחק אתנו. חוסר אהבה מנוסח כצחיח, כשממה, כריק, חסר חיים ואור. אם כך משמעותה בחיינו היא תמצית ערך החיים עצמם. אין אנו תמיד נמצאים באהבה. לרוב בחיפוש אחר האהבה, מבלי לדעת שהיא בתוכנו.

הרמס, לעומת אפרודיטה, נמצא כל הזמן בתנועה. הרמס עצמו נחשב לאל פאלי, אך למעשה הוא אנדרוגני, כלומר, ללא מיניות ברורה, כי הוא גם גברי וגם נשי. הוא ידוע כשליח האלים והוא תמיד נמצא בדרכים ובצמתים. לכן הוא מסמל גם את הדרכים בהם אנו הולכים בחיינו, כולל ההתיחסויות האינטימיות שלנו בסקס, שמראות את תמצית היותנו. כשאנו רצים אחר האהבה אנו למעשה בידי הרמס המוביל אותנו לעתים קרובות לדרכים אפלות ומסוכנות. לפי המיתוס הרמס גם משמש כאל הגנבים, השקר וההטעיה. תמיד מלא תושיה ושנינות. כלומר,הרמס מוליך אותנו לטוב ולרע. נוכחותו של הרמס בתוכנו מאפשר לנו להרגיש את הפרימיטיביות האינסטינקטואלית המיידית לנוכח המציאות. אך הוא גם המשרת.(14) (ולטר אוטו, כפי שמצטט אותו לופז בעמ' 5-6). הוא מדליק את האור, צולה וחותך בשר, מגיש את היין וכדומה. בתמצית, הרמס מופיע בחיינו בגוונים רבים ובתפקידים שונים. בהיותו בצמתים הריהו האל השומר עלינו, מסמן גבולות על ידי עמודים וגלי אבנים בין החקלאים ובדרכים. נאמר עליו שהוא היה כבר בארכדיה ושהיונים אמצו אותו כאל השייך למקום. מבחינה אטימולוגית הוא נקרא "הוא השייך לגל האבנים" He of the stone heap (15)(לופז מצטט זאת מגיטרי בספרו היונים ואלוהיהם The Greeks And Their Gods , בספרו הרמס וילדיו עמ'13 ).

כשליח האלים, הרמס מחבר בין האלים לבין עצמם ובין האלים והאדם, ומכאן הוא נחשב לאל המחבר והמשפיע. בגלל מורכבותו והופעותיו השונות, כמו למשל כפריאפוס, הוא למעשה גם בעל איכות מפצה בנפשנו היוצרת שיווי משקל. כל חיבור יוצר איפוא משהו חדש ומכאן שהרמס גם משמש כאל הטרנספורמציה וכמדריך הנשמה.

לופז מדבר על הצד ההרמסי הלא אצילי אצל המטפל שיכול ליצור קומוניקציה עם החלק הלא אצילי שהמטופל מביא מחייו.

אם כך, מה משמעות היותו ומה ערכו עבורנו?

לאור הנאמר הרי הוא תמצית חיינו, הוא האנרגיה המוליכה אותנו בדרכים הנפתלות של חיינו לטוב ולרע.

שניהם, גם אפרודיטה וגם הרמס אינם מיצגים מוסר או ערכים מוסריים קולקטיביים, ולא חוקים המרסנים התנהגויות. שניהם נאמנים אך ורק לעצמם ולשרת את יעודם בחיינו.כלומר, קודם כל להיות ישרים עם עצמנו. אפרודיטה מסמלת את החיוניות והאהבה וערך החיים, ה"היות" והרמס את שליחותו והדרכתו בדרכים העקלקלות של חיינו, החל מהתחום הסקסואלי וכלה בכל תחומי החיים; בכלכלה, במסחר, בתקשורת ובהתיחסויות, כלומר,התמצית של התנועה הנפשית וההתנסויות השונות. מתוך כך הצד ההרמסי שבתוכנו מחייב אותנו ליתר מודעות וליתר הצבת גבולות של עירנות.

חבור שניהם כפי שהוא מופיע בהרמפרודיט מחבר שתי אנרגיות אלה לצורה אחידה המכילה את שניהם בשלילה ובחיות. ומה המשמעות והערך של שתי אנרגיות אלה בחיינו?

כמדומני, שמה שקורה כיום בעולם מצביע על פעילותן, ללא גבולות ורסן וללא כוון ברור. הכל אפשרי, זמין וניתן, הכל נייד. אינני יודעת לאן זה מוביל אותנו, הן ברובד האישי והן ברובד הכללי, לכן הבלבול, החשש, אי היציבות מצד אחד, ומהצד השני סקרנות וצורך להתקדם, לתור צורות חדשות, צורת היות חדשה, ולהגיע לממצאים חדשים בכל התחומים. כדוגמא, מדברים היום על שיפור גנטי Geneting enhancement החיבור בין שני סוגי האנרגיה האלה מהווה לדעתי גם את התמצית של האינטראקציה, שהכל משפיע על הכל והתלות ההדדית של דבר בדבר. אלה הם יסודות הפיזיקה הקואנטית של אינטרדפנדנסי Interdependency ואינטרקונקשון Interconnection . .נראה לי שאנו נמצאים כיום בתוך העיקרון של הבוטסטראפ Bootstrap . .עיקרון הבוטסטראפ מבוסס על התיאוריה שאין יסודות בסיסיים לחומר וכן אין גם חוקים בסיסיים. העולם נראה כמערכת של מאורעות וחלקיקים השלובים זה בזה ותלויים זה בזה. החלקיקים התת-אטומיים נראים כמתכונת אנרגטית בתהליך דינמי ולא כפריטים נפרדים. המערכת היא הקובעת לגבי המבנה. אם נקח את הנאמר מבחינה פסיכולוגית הרי שזה יכול להביא לשינוי בגישה הבסיסית לבעיתיות הנפש.

לופז בספרו על הרמס וילדיו (16) מדבר על התופעה בפסיכותרפיה של מטופלים שחיים כפריקים, בעיקר אצל הומוסקסואלים, המתאוננים על הבעיות הבינאישיות הרגילות שאנו שומעים בטיפולים, אלא שלדעתו הן נובעות מארכטיפ הפריאפוס/הרמס ופחות מבעיות עם הדמויות ההוריות. הוא טוען שכדי לטפל בבעיות אלה ובבעיות הפריקיות בכללותה, על המטפל להכיר את הפריקיות שבתוכו הוא. כי הפסיכולוגיה היום היא יותר של פריאפוס ושל ההרמפרודיט, שהוא, כפי שלופז אומר, כבר מאד פריקי.

ההרמפרודיטיות, בעצם היותה שילוב הנשי והגברי, אהבה ושרות, אהבה ודינמיות, הענקה ותושיה ומציאת דרכים חדשות להיות, לחיות ולאהוב, מביאה למודעות חדשה ונוספת. התחברות זו מעבירה אותנו להתיחסויות שמעבר למיניות גרידא, שמעבר להבדלים בין הגבר והאשה, שמעבר לניגודיות של שליטה והכנעה, של אקטיביות ופסיביות. ארוס, שהוא הרמפרודיט בעצמו, הוא דוגמא להתיחסות אוהבת ופעילה שבדרכו ההרמסית מצית את זיק האהבה באנשים. נראה, לדאבוני, שארוס קצת נשכח כיום בעולם. ונשארת עדיין רק הערגה והדחיה של ההרמפרודיט, בנם של הרמס ואפרודיטה, בצפרני סלמקיס. האם זו היא הדינמיקה הפועלת כיום בנפש וביקום? הדחיה מכל דבר יציב, ברור ורגיל ומצד שני הדחיה מהפריקיות עצמה שרבים מאתנו לא מרגישים בנוח איתה; וכן הדחיה מחוסר הגבולות המאיים על שלמות ההיות. יחד עם זאת, הערגה יכולה להתבטא בהזדקקות לחופש ללא גבולות של זמן ומקום. אזכיר רק את הטיולים של הצעירים לכל מיני מקומות מרוחקים, שלמרות שאנו מבינים את כמיהתם, ויתכן שהם מגלמים כמיהות שלנו, הם גם מרחיקים אותם מלקחת אחריות לחייהם ומגבירים את הערגה להתנסויות חדשות, לעתים מסוכנות, כולל התנסויות בסמים קלים ככבדים. כן גם הנהיה לנסיעות לאשרמים למיניהם ולגורואים שונים בחיפוש אחר הרוחניות, שמאחוריהם מסתתרת הערגה למציאת עצמם, להתפתחותם ורצונם להגיע לשלמות פנימית.

מצד שני הערגה יכולה להתבטא בצורך ליתר אהבה ויחס. ערגה ל"היות" מלא בתוכן, למציאת דרכים חדשות למילוי "ההיות", חזרה לטבע, חזרה לקשר עם הגוף והקשר שלו לנפש ולבריאות גופנית ונפשית. בעיקר, אולי, הערגה להרמפרודיט הפנימי המוביל אותנו לתהליך השלמות האינדיוידואלית של כל אחד מאתנו, ל"עצמי" המכיל הכל ומביאנו לקוניונקציו שיפתח אותנו אולי להתיחסויות חדשות ברובדים אחרים ולמציאות שונה.

פריאפוס (17) (האפט Relationships In Our Hands, עמ' 75 ואילך) לפי המיתוס הוא בנם של דיוניסוס ואפרודיטה, אך יש הגורסים לפי מיתוס אחר, שהוא בנם של הרמס ואפרודיטה. הוא תמיד שובבי, טבעי, וכמו ילד הוא ללא עכבות ומעצורים. הוא תמיד מלא הומור, תמיד רואה את הצד ההומוריסטי בדברים הפשוטים והבסיסיים של החיים. פריאפוס מלא אהבת חיים על כל צורותיהם.

ההומור הוא אנרגיה שמגביהה אותנו מעל לכובד הבעיתיות והקשיים של מצבים שונים בחיינו כך, שההומור יכול להיות לעזר, לא כדי לברוח מרגשות חבויים אלא כדי להקל ולהתעלות. לראות את המצב ממבט אחר. וכבר נאמר שהצחוק מרפא. ( נדמה לי שגם היה סרט על רופא או פסיכיאטר שהכניס את ההומור הפריאפי בטיפולים). אם נשתמש באנרגיה הפריאפית הרי שאפשר יהיה לראות את הדברים הפריקיים ביותר באור המצחיק של פריאפוס. מתוך פשטות ההתבטאות והצחוק יתכן שניתן יהיה להבקיע את תוצאות הקללה של סלמקיס, של קרבנות, דחיה וערגה, ולהגיע לאיחוד הניגודים בדרך של שמחה ואהבת החיים והאדם מעבר למגדר. במקום ההחצנה של הפריקיות עד למקסימום תחת האימרה הסלוגנית של חופש בכל מחיר ואהבה בעולם, נוכל אולי להרגיש מידת אחריות אישית והכוונה מודעת Conscious Intentionality יחד עם הצבת גבולות של עירנות ומוסר אישי.

החלום האחרון שברצוני להביא הוא של אשה שאיננה בתהליך טפולי, אך עובדת על עצמה והיתה בעבר באנליזה יונגיאנית. היא עוסקת בטיפול הוליסטי אינטגרטיבי.

בחלום היא נכנסת לחדר הטיפולים באיחור בגלל שיחת טלפון פרטית שעכבה אותה זמן מה. בחדר מחכה לה מטופלת ששמה אלכסנדר. (אין היא מכירה אשה בשם זה). המטופלת אלכסנדר קמה באסרטיביות ועוזבת את החדר כי היא לא שביעת רצון מחוסר היחס ובזבוז הזמן ולא נענית להצעת המטפלת לתת לה את הטיפול המאוחר בחינם. היא נכנסת לאוטו ג'יפ ששם מחכים לה חברים והיא נוסעת ולא בכעס.היא והחברים צוחקים בשמחה.

בעבודה על החלום היא תפסה שהאשה היא למעשה הרמפרודיטית. כשאלכסנדר, שזה שם של גבר, כאלכסנדר הגדול, הוא למעשה כובש טריטוריות. האלכסנדר בתוכה כובש טריטוריות פנימיות שלה כאדם אינדיבדואלי שלם ללא "החלוקה" של גבר/אשה. אותה אלכסנדר בתוכה כפי שהופיעה בחלום, ידעה בדיוק מה נכון לה ומה לא, מבלי להיות תלויה או להרגיש צורך להתאים את עצמה למוסכמות חברתיות של הזדקקות. היא סיכמה את התהליך שאתו היא מתמודדת כיום בחייה באמונה בעצמה כנשית/גברית ללא צורך לשייך למגדר ברור אלא לבטוח בתהליך ובעצמה כפי שהיא.

ואסיים בציטטה מספרו של נוימן (18) The Origins and History of Consciousness עמ'418):

"התחלנו עם האגו ברחם האורובורוס ההורי הדרקוני, מצטנפים כעובר בחיבור המגן של פנים וחוץ, עולם והלא-מודע. אנו מסיימים כמו בתמונה האלכימית, עם ההרמפרודיט העומד על הדרקון הזה, הודות ובזכותו של דמות זו שהתגברה על המצב הראשוני. מעליו נמצא כתר העצמי ובלבו מנצנץ היהלום".

והוא ממשיך לקראת סוף הספר ומי יתן ודבריו אכן יתמלאו: " כשההבדלים בין גזעים, מדינות, אומות, שבטים וקבוצות יעלמו תוך תהליך של אינטגרציה ותיווצר סינתיזה חדשה, אפשר יהיה למנוע את הסכנה של התפרצויות מתת ההכרה הקולקטיבי. אנושות עתידית תוכל אז למצוא את המרכז, אותו מרכז שהאדם האישי היום מרגיש כמרכז העצמי שלו, כאחד עם העצמי של האנושות עצמה. הופעתו תוכל לבסוף לנטרל ולהוקיע את הנחש העתיק, אותו דרקון אורובורי ראשוני."

ביבליוגרפיה.

1. C.G.Jung - Symbols Of Transformation. Vol.5 Routledge & Kegan Paul London 1956.

2. June Singer- Androgyny Towards A New Theory Of Sexuality

Routledge & Kegan Paul London 1977 עמ' 57 - 58 .

3. New Larousse Encyclopedia. Hamlyn. London 1959

עמ' 132

3. שם עמ' 149

4. June Singer - Androgyny Towards A New Theory Of Sexuality 1977

עמ' 56

5. Erich Neumann - The Origins And History Of Consciousness

Harper Torchbooks. The Bollingen Library New- York 1962

6. רות נצר - ספר בכתובים מצטטת את אידל משנת 1988 עמ' 159.

7. June Singer - ibid עמ' 33-.

8. June Singer ibid עמ' 58-88,56.

9.Rafael Pedraza Lopez - Hermes And His Children. Einsiedeln. Daimon Verlag, 1989.

10. רות נצר - ספר בכתובים

11. רות נצר - ספר בכתובים עמ' 148/149.

12. Lopez

13. Richard Niebuhr - Radical Monotheism and Western Culture

ע מ' 24, 32. כפי שמצוטט בספרה של סינגר.

14. לופז מצטט את ולטר אוטו. עמ' 5-6

15. לופז מצטט את גיטרי בספרו The Greeks And Their Gods עמ' 13

16. לופז שם.

17. יעל האפט - Relationships In Our Hands

עמ' 75 MH - Publications 2000

18. Erich Neumann - The Origins and History of Consciousness

עמ' 418

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]