הפיסטוס: הנכה הגיבור היצירתי

יעל האפט

דמותו של הפיסטוס העסיקה אותי בעבר, בתקופת האנליזה האישית שלי, ומעסיקה אותי בעבודתי עם מטופלים, כדמות מפתח ארכיטיפית לתיקון תחושת הקורבנות או הנחיתות המקננת ברובנו, באיזה רובד פנימי שבנו, בין שאנו מודעים לו ובין שאיננו מודעים לו. תמיד קיים מישהו יותר מוצלח מאתנו, יותר רצוי, יותר אהוב, יותר מועדף וכו', במקרה הטוב. לרבים מאתנו אירועי נסיבות חיים גרמו לנו לחוש שונים מהאחרים, בגלל מחלה, נכות כל שהיא, מות הורה או היעדרותו, או היותנו קרבן של תחושת היותנו דחויים או קרבן של אלימות כלפינו, קרבן של מלחמות וחסר.

בעולמנו רבות המלחמות ורבה האלימות. התחרותיות וההישגיות מוערכים יתר על המידה. ההצלחה והכישלון מהווים גורם מכריע בהערכת האישיות. במציאות זו, דמותו של הפיסטוס נראית לי חשובה לאין ערוך.

הפיסטוס מוכר כאל המתכות , אל הנפחים. הוא נראה, לכאורה, כאנטי-גיבור. הוא מעוות, צולע, נכה, לא לפי הנורמה, לא לפי המקובל, שנאלץ למצוא דרך חיים אישית ואחרת.

לפי האינציקלופדיה של לארוס larousse)), (1) פטה (Ptah) של ממפיס במצרים הקדומה, מתואר כשומר וכמגן על האומנים והאומנויות, בדיוק כהפיסטוס. הוא זוהה על ידי היונים כהפיסטוס. במצרים הוא מופיע כדמות חנוטה, ראשו עטוף בבדי החניטה, רק ידיו היו חופשיות והן החזיקו בשרביט המסמל את איחוד האיזון והאומניפוטנציה שבחיים. הוא יצר ובנה מזבחות, בתים וכלים על ידי התכת מתכות.

שמו של הפיסטוס היוני בא מהמלה אח (hearth) ולהבעיר או לעורר (to kindle). מקדמת דנא הוא מסמל את האש שבאדמה, הוולקן. בוקאציו קרא לוולקן (שמו הלטיני של הפיסטוס) "היסוד של הציביליזציה" (2). לפי הומירוס, הפיסטוס "לימד את האדם לעבוד". (2) לפי המיתוס הוא גר באי הוולקן למנוס. יש הגורסים שבתחילתו הוא סימל את האש השמימית והוא למעשה אל הרעם. כשצליעתו היא הברק, המופיע כזיגזג הפיסטוס השתמש באש לבניה וליצירה ולעזרה וכל אשר עשה יצר בצורה היפה ביותר ולתפארת. בצורתה ההרסנית של האש הוא השתמש רק כדי להגן, לרוב לא על עצמו, אלא על אחרים. מסופר על שני מקרים בו השתמש באש בצורה ההרסנית. המקרה הראשון היה למענו, כשמרס (ares), כשליח של ציאוס, נסה להביאו לאולימפוס ממצולות הים שישחרר את הרה הכבולה לכיסאה. (וארחיב נושא זה בהמשך). מרס לא הצליח לעבור את מסך האש שהעלה הפיסטוס בדרכו אליו. המקרה השני (3), היה כשהרה בקשה מהפיסטוס שישלח אש לעבר הנהר, בו אל הנהרות סקאמנדר, איים על אכילס. הפיסטוס הפך את הנהר לנהר אש. רק כשסקאמנדר התחנן לפני הרה וזו בקשה מהפיסטוס לחדול, הפסיק את האש.

דמותו היונית היא עבת גוף, בעל זקן, צוואר חזק ועבה וחזהו שעיר. נכה בשתי רגליו ובידיו הוא מחזיק פטיש ומלקחיים.

לפי הסיוד (hesiod), הפיסטוס נולד על ידי הרה בלבד, כלומר ללא מעורבות גבר. הוא כונה כילד רוח " Wind child" , בשירה האורפית. (4). יתכן, לפי גרסה אחרת, שהרה הרתה לציאוס לפני שהם התחתנו ומרוב בושה או פחד מתגובתו של ציאוס המציאה את הסיפור על הריונה ללא גבר. על כל פנים, ידוע שהפיסטוס נולד מכוער ונכה בשתי רגליו. הרה נחרדה כשראתה אותו וזרקה אותו ממרומי האולימפוס לים. לפי סיפור אחר, היה זה ציאוס שנחרד לראותו מיד לאחר הלידה והוא זה שזרקו לים. יום שלם הוא נפל ובסופו נפגע ברגליו. כך או כך הוא נזרק מהאולימפוס כיצור נחות, מכוער, נכה ולא רצוי.

אולם, הפיסטוס ניצל על ידי שתי פיות: בתו של נירוס (nereus) טהטיס (thetis) ו- יורינוםeurynome)). הן החביאו אותו במערה במצולות הים ושם גידלו אותו תשע שנים.

בגישה האזוטרית מספר תשע מסמל את האדם. תשעה חדשי הריון. מרי לואיז מזכירה את מספר תשע כמסמל את עצמת הדינמיקה.Potent dynamisms (5). אירנה גד (6) במאמרה על הפיסטוס מציינת את מספר תשע כמסמל שלמות אמיתות, סוף מעגל של כל המספרים. אחריו מתחילים שילובי מספרים. הוא מסמל גם את שווי המשקל בין הגוף, הנפש והרוח, בין העולם המטריאלי לעולם הרוחני. מספר תשע מציין גם את דרגת ההתקדשות הגבוהה ביותר. (7). יחד עם זאת, המעניין הוא שלגיהינום יש תשעה מעגלים ותשעה שערים. כך שהוא יכול לסמל גם את החיוב וגם את הפתח לשלילה.

היה זה קדליון (kedalion) שלימד את הפיסטוס את מלאכת הברזל. באחד הסיפורים נאמר שהייתה זו הרה שנתנה את הפיסטוס בידי קדליון שילמדו את מלאכת הברזל. לפי סיפור אחר, הייתה זו טהטיס ששלחה את הפיסטוס ללמוד מקדליון את אמנות השימוש באש. יהא אשר היה, קדליון נשאר נאמן לו ולא עזבו אלא פעם אחת לצורך מתן עזרה לאוריון העיוור שרצה ללכת למערב לתקן את ראייתו. על כל פנים, הפיסטוס במשך כל תשע השנים יצר ובנה עבור הנימפות טהטיס ויורינום את כל אשר נזקקו להן וכן תכשיטים ועדיים.

הפיסטוס לעולם איננו קורבן ולכן איננו מסמל את הקורבנות. אנחנו מיחסים לו קורבנות. למרות היותו דחוי על ידי הוריו, מושלך מהאולימפוס, לא שייך, מעוות, מכוער, נחות ונכה, למרות כל זאת אף פעם איננו מצטייר בסיפורי המיתולוגיה כמסכן, על כל המשתמע מכך. גם כשאפרודיטה בגדה בו הוא הציג אותה ואת אהובה לצחוק, לא את עצמו. כדמות ארכיטיפית נראה לי שזו נקודה חשובה מאד. הפיסטוס על כן יכול ללמד אותנו כוח פנימי מהו, וכן את ההנאה שביעילות והשמחה בביצוע מוצלח של משימות קטנות. הוא יכול לשמש כמדריך וכדוגמא ליכולת להפוך כוח הרס לכוח בונה, אומץ למצות את מה שיש בצורה אחראית ומועילה, ובמיוחד את החדווה שביצירה, תהא אשר תהיה.

מבחינה פסיכולוגית גרידא אפשר להבין את תגובתו והתפתחותו של הפיסטוס כלא מסכן.לפי ארנולד מודל (8), הילד, שחווה את אמו כבלתי ניתנת מבחינה רגשית, בין שהיא מדוכאת ובין שהיא דוחה את הילד, בוחר להיות שונה מהאם, אם כי באופן בלתי מודע הוא מזדהה אתה. אחת הדרכים היא שהוא איננו מנסה להשיג את אהבת האם על ידי היותו כמוה, אלא באי הזדקקות לאם וכל דבר המזכיר את האם מאיים על תחושת ה"היות" שלו. לפיכך הילד איננו הולך לאיבוד בתוך הנפש של האם אלא יוצר אישיות אינדיבידואלית המבוססת על היפרדות. במקום להמשיך את אי הרגישות של האם למצב הנפשי של הזולת, הילד מפתח ,כפיצוי, רגישות יתר למצבו הנפשי של האחר. במקרה של דמותו של הפיסטוס, היכולת שלו להביע הבנה ויחס לסבל של פרומתיאוס, כדוגמא, או טהטיס והרקולס.

אם נחזור למיתוס, הפיסטוס ניצל הודות לשתי דמויות נשיות, לא אלות אלא פיות, כלומר רוחות, (spirits) המסמלות נשיות או רוח נשית רכה, חמה ומתייחסת. יורינום, ששמה הוא מוות (death), היא אם הgraces, שהן סוג של פיות של שמחה, הנאה, התרגשות והתענגות בכל האספקטים המוחשיים של האדם ושל הטבע והחיים. מסתבר, שרק אם אנו לא מתכחשים למוות יכולים החיים להחוות במלוא עצמתם וחדותם. הרבה ספרים וסרטים נכתבו והוקרנו, במיוחד בזמן האחרון, על שנוי גישה לחיים עקב עמידה מול מוות. גם רבים האנשים שחייהם הפכו להיות משמעותיים ביותר לאחר שלקו במחלה חשוכת מרפא, או חוו חווית מוות בחייהם. דהיינו, בהתמודדותם מול המוות, הם התחילו למצות את החיים שנותרו להם בדרך המהנה אותם ביותר והמשמעותית עבורם ביותר.

גם דמות גברית לא נעדרת בחייו של הפיסטוס. דרך קדליון הפיסטוס למד להכיר את מלאכת העשייה והטיפול באש, באש היצירה והמיניות (9). וכן את הנאמנות וההתמדה.

שתי הפיות שהצילוהו לא ניסו להוציאו ממצולות הים אליו הופל על ידי הוריו שדחוהו בשאט נפש, אלא שם, במצולות מצאו לו מקום מחסה ומסתור. דהיינו, במעמקים, מתחת למים, במערה, במקום הפנימי ביותר, במקור המהות הנשית, על ידי ארכטיפ האם הגדולה, הוא לא נדחה. הוא גודל במקור הנשיות, כאנרגיה פנימית. למדנו כי מעבר להורים, מעבר לדמות האם והאב הפרסונליים קיים הארכטיפ פר סה, כפי שהוא. וכשאנו מצליחים לעבור את מחסום הדמויות הפרסונליות ומתקשרים עם הארכטיפ עצמו נפתחות בפנינו אפשרויות להתפתחות. נראה לי שכוחות העזר שהיו להפיסטוס ( חשוב לציין שכל הדמויות שעזרו לו אינם אלים אלא פיות, בין אלים לאדם) הן שמנעו את הזדהותו כמסכן וכקורבן. נושא הארכטיפ, דהיינו כוחות העזר, יכול להופיע בחיי הילד כאדם מיטיב ומבין, אם זה בתוך המשפחה, כדודה, סבתא, מטפלת, מורה או אפילו שכנה או אף כדמות פנימית שנוצרת כמלאך, או דמות ספרותית או עץ ואף חיית מחמד ככלב; גם עצם כבובה, שמיכה או סמרטוט. אין אלה משמשים כ-transitional objects שויניקוט מדבר, אלא תחליפי העצמי,Self substitutes, כוחות עזר העוזרים לילד לשרוד. סיפור גדילתו של הפיסטוס דומה לסיפורי גדילת הגיבור ללא הורים גנטיים. אך יש הבדל מהותי בין דמות הגיבור ודמותו של האנטי גיבור. נראה לי שההבדל נעוץ בין חיצוניות לבין פנימיות אינטרה פסיכית. בחיצוניות אני מתכוונת לאותו צד הרואי שבנו שכובש את העולם שמפלס לו את דרכו על אף היותו מגורש מעל פני הוריו. הגיבור הוא זה שגבר על כל המכשולים ובסופו של דבר מקבל את "ממלכתו". האנטי גיבור, הפיסטוס, לא נועד לקבל את "ממלכתו". הוא יוצר את עולמו במעמקים, ונשאר במעמקים, גם אינו רוצה לצאת משם. כשהתקבל הפיסטוס חזרה באולימפוס, הוא המשיך בעיסוקיו הקודמים, דהיינו, היצירה. הוא לא הפך להיות מלך שליט, הוא נשאר נאמן לעצמו ולתוכו והמשיך במלאכתו לשרת אחרים, בלא להיהפך להיות קורבנם.

נחזור לסיפור המיתולוגי. לפי המיתוס, הפיסטוס בנה כסא מלכות מרהיב ביופיו עבור אמו הרה, כל עת שהיה במערה. הרה כמובן שמחה לקבל את המתנה, אך משניסתה לקום מהמושב לא הצליחה להשתחרר מרצועות בלתי נראות שקשרו אותה לכסא. הכסא עם הרה הקשורה אליו בעבותות בלתי נראים, הועף כלפי שמים כשניסתה להשתחרר ממנו. שום אל, כולל ציאוס, לא יכול היה לעזור לה. המעניין הוא שכשכולם באולימפוס, החל מציאוס וכלה בשאר האלים והאלות, בקשו מהפיסטוס שישחרר את אמו ענה הפיסטוס שאין לו אם.(10). ובכל זאת הוא היה זה שיצר עבור אמו ה"איננה" את כסא המלכות.

מבחינה פסיכולוגית, אינטרה פסיכית, ניתן לומר שדמות ההורה הדוחה /או ש"איננו" אם רק בחוויה ואם על ידי מות ההורה, קיימת בהיעדרותה בעצמה רבה ביותר. אנדרה גרין (11) טוען ש"היעדרותה" הנפשית של האם בעקבות אבדן, אם במות בעלה או באבל שלה כל שהוא, או בדיכאון, נתפסת על ידי הילד כקטסטרופה. מצד אחד הוא חש אימפוטנטי, אין אונים מול הסיטואציה שאין לו כל שליטה עליה ומצד שני הוא מגיב באי שקט, בעיות בשינה וחרדות. גם במקרה שהאם באמת נפטרה ואיננה והאב בלתי ניתן להשגה אם בגלל אבלו הוא ואם בגלל סגירותו שלו וחוסר היכולת שלו לתת את הסעד הנפשי לילד, הילד יגיב באותה הצורה. נוצר מעין "חור" באפשרות של קשר אמיתי עם הזולת, ובמיוחד עם האם/והאישה או האב/והבעל, הגבר, הילד יזדהה עם "החור" שנוצר בעקבות ההורה הנעדר. התוצאה היא אי יכולת לאהוב. מניסיוני בעבודתי ראיתי גם שנוצרת איזו הצמדות לכמיהה לדמות אוטופית אידיאלית בלתי ניתנת להשגה, המעוברת לאובייקט שהאדם נפגש בה או בו במשך חייו, ושכמובן איננו בר הגשמה ממשית. הוא, אם כן ממשיך להרגיש את התסכול, האכזבה והכאב. הוא לעולם איננו שבע רצון ממה שיש, לא רק מאנשים אלא כמעט מכל דבר. תמיד קיימת התחושה שמשהו חסר. כאילו אין מהות מכילה או נמצאת.

התוצאה הנוספת , לפי גרין (11), היא אבדן המשמעות. הילד יכול לחוש שזו היא צורת ה"היות" שלו, מבלי להבין שזה פועל כעין איסור עבורו להיות, כמו שיש גם איסור ההנאה. ואוסיף, שגם כשהוא נהנה ממשהו, הוא ינסה להחריב, לקלקל, להפחית או לשלול את סיבת ההנאה. בטיפול האנליטי המטופל ממשיך לטפח את האם או האב שאינם על ידי זה שהוא הופך להיות הבן הממושמע, בתהליך שאין לו סוף ועל ידי זה הוא ממשיך את קיומה של האם "הנעדרת" או של האב "הנעדר". הוא איננו עוזר לעצמו ונשאר בסוג של פסיביות גם בתהליך הטיפולי. יחד עם זאת הוא מטפח את היחס שלו להורה "הנעדר" כאם או אב לבן או לבת. הוא מזדהה עם ההורה ה"נעדר", הופך להיות "היא" או "הוא" ביחסיו עם נשים או עם גברים - כלומר, להיות אבל לא להיות. וזה גם מה שיכול לקרות בטפול עצמו. הוא קיים אבל לא ממש מתייחס, כמו ההורה אליו או אליה, וגורם למטפל להרגיש את אין האונים שהמטופל חש בילדותו.

הצד הנחות, הפגום, הנכה שבתוכנו, אם כן לפי המיתוס, מטפח במעמקים את הקשר האנרגטי להורה וכובל אותו למושב המלכותי, דהיינו, לשליטתו הבלתי מעורערת, המעמיק את תחושת הדחייה והנכות שקיימים בנו. השליטה הופכת לאידיאה, אפילו לסוג של אידיאל - דמות הכסא המורם אל השמיים - כלומר, כבר לא קשור למציאות חיינו. ואנחנו יודעים עד כמה אנו שבויים במערכות שגם כשאנו יודעים שהמציאות מוכיחה אחרת, עדיין אין זה משפיע על שינוי בתדמית ובתחושה. אנו עדים כאן למצב שמצד אחד קיים טיפוח והערצה לאם או לאב שישנם בכוח היעדרותם, ומצד שני ברור, לפי המיתוס, שרק אותו צד פגום ודחוי שבנו יוכל לשחרר את העבותות האלה, לכשירצה, או יתרצה.

בטיפול במקרים כאלה המטפל לעתים נתקל בקיר שקשה לפרוץ אותו, כי, לכאורה, דבר לא קורה או משתנה. גם בקשר בין המטופל והמטפל קיים איזה מחסום סמוי. המטופל לא יאפשר לאף אחד להיכנס או למלא את המקום החסר, הריק, אותו "חור" של היות, גם כשהקשר הוא טוב.

לפי המיתוס, רק דיוניסוס, שהקשר בינו לבין הפיסטוס תמיד היה טוב וקרוב, בסופו של דבר, הצליח להעלות את הפיסטוס לאולימפוס. הוא השקה אותו ביין וכשהיה שתוי נשאו למעלה. אך הפיסטוס לא היה מספיק שיכור לעשות את אשר נתבקש, אלא אם ימלאו את תנאיו. בתמורה לשחרור אמו הרה הוא בקש את אפרודיטה לו לאישה. המכוער, הפגום, המעוות, דרש להתאחד עם האלה היפה והמושלמת מכל האלות. הוא אמנם קבל אותה לאישה אך היה זה זיווג לא מוצלח. אנו נפגשים מדי פעם בתופעה זו של בחירת בן או בת זוג כפיצוי על תחושת חסר כל שהוא בנו.

כשאנו שבויים בעבותות הקשר עם דמות ההורה הדוחה נחפש לעתים קרובות בקשר עם בן או בת הזוג את ההיפוך האידיאלי שלנו, כפיצוי לנכותנו וחסרוננו. באופן בלתי מודע נטיל על בן או בת הזוג את הכנסת ה"משמעות" לחיינו, למילוי ה"חור" המלווה אותנו. כשאנו מנסים לתקן את העוול שנגרם לנו ע"י השגת ההיפוך (יופי ושלמות לעומת נכות וכעור) מבחינה פנימית הרי זה לעבור מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. אין זה הפתרון המתאים. אנחנו נשארים על אותו רצף ולא יוצאים מההיפוכים, קורבנות של הצל שבתוכנו ואכן, גם המיתוס מאשר שאין זה הזיווג המוצלח. ואנו נחזור ונחווה את הדחייה והרתיעה שחווינו בעבר. ההיפוכים תמיד נמצאים ביחד.

תחושת הנחיתות, תחושת הנכות יכולה להיהפך לתחושת עליונות ולניתוק מהרגשות האמיתיים, כפי שכבר הזכרנו לעיל. לעתים קרובות הנהייה היא לעבר מצוינות בכל והשגת הבלתי אפשרי. בקשר הבין-אישי, הן אצל גברים והן אצל נשים, זה יכול להתבטא מצד אחד בתלות באשה, דהיינו דמות האם, ומצד שני ברגשי שנאה ו/או דחייה כלפיהן. אצל הגבר נוצר איזה פיצול(split) בדמות האישה. מצד אחד תלות באישה/באם נחוצה או הגבר הופך את האישה לסוג של זונה מושכת/דוחה וגם שנואה, אך נחוצה וההערצה והכמיהה היא לקדושה, לאהובה, לאחרת. אצל האישה זה יכול להתבטא בתלות בדמות האב והגבר עד התבטלות מוחלטת מצד אחד לבין עליונות ובוז ושנאה מצד שני (12).

אנו עדים גם לתופעה נוספת. לפי בולאס, (13) הכאב שנגרם על ידי הטראומה הראשונה הופך להיות חווית העצמי הראשית של הילד. במקום הפתיחות הרגשית בדרך כלל של כל ילד, הוא נסגר, או סוגר עצמו, ויוצר אובייקטים פנימיים שיחיו את הכעס שלו. תחושת האשם הלא מודעת של הילד מביאה אותו להאשים ולמצוא פסול בהוריו או בדמויות הוריות אתם הוא חי. כל זה כהשלכה של עולמו הפנימי. הוא חייב אז להמציא או למצוא איכויות שליליות ביחס להורה, ובצורה זו הוא מגיב לנוכחות ההורה. לעתים קרובות הוא משתדל גם להימנע ממפגש עם ההורה. הילד מסתיר באופן בלתי מודע כמובן, את הכעס, מפתח דמויות הוריות שליליות ומאמת את השנאה שלו על ידי זה שהוא זוכר רק דברים שליליים עם ההורים ומכחיש כל דבר טוב שקרה . הוא פשוט גם לא זוכר. זה יכול להמשך לאורך השנים.

לפי נוסחה אחרת של המיתוס, הפיסטוס בקש את ידה של אתנה כתנאי לשחרור אמו. הסיפור על הקשר של הפיסטוס עם אתנה הוא מעניין. לפי המיתוס, היה זה הפיסטוס שיצר את הגרזן או הפטיש שפתח את ראשו של ציאוס כדי לאפשר לאתנה להיוולד מראשו של ציאוס. מסופר שהוא חכה עד שתגדל כדי לבקש את ידה, אך היא דחתה אותו על הסף. כשניסה לקיים אתה יחסי מין והיא סירבה, נשפך זרעו על רגלה. אתנה התנערה מהזרע והוא נשפך לקרקע וכך נולד אריכטוניוס (erichthonius), שנחשב לבן האדמה, גאיה Gaia )). קיימת גרסה נוספת לקשר בין אתנה והפיסטוס ובנם אריכטוניוס. על אגרטל שנמצא בציוסי ב 1937 (14), נראית דמותה של אתנה המסתכלת על הפיסטוס בהתייחסות וברוך כשהיא עומדת לקבל את בנה אריכטוניוס מידי גאיה. הילד הקטן שולח ידיו אליה בשמחה. דמותו של הפיסטוס עומדת מאחורי אתנה. הוא ניראה שליו וחכם עם פשטות וטבעיות, אוהב שלום ונעים הליכות. הוא האל הקרוב יותר לאדמה מאשר לאולימפוס. ושניהם אתנה והפיסטוס הנם הפטרונים של האומנויות והאמנות. במקדש של אתנה על האקרופוליס היה גם להפיסטוס מזבח. ניכרת כאן שותפות למרות שונותם. והילד שנולד לזיווג הזה הוא לא פרי אהבה אלא פרי של שותפות. אנו נתקלים באנשים שחוו בילדותם התמוטטות החיים המוגנים והבטוחים, אם בעקבות מלחמה או שואה ואבדן הורה , באופן פיזי או נפשי, שהצליחו לבנות ולעשות וליצור בחייהם. בשלב מסוים חפשו את בני זוגם שיהיו להם כשותפים. מאחר וכפי שנאמר קודם לכן אינם יכולים לאהוב, או לא יודעים מה זה לאהוב, הקשר הבין-אישי בנוי על שותפות ולא על אהבה ומיניות. יחד אם זאת ,לעתים קרובות, הם ירגישו שמשהו בחייהם לוקה בחסר.

נחזור למיתוס. ידוע שהפיסטוס היה נשוי לצ'אריס (charis), אחת משלוש הגרציות (graces), שהן, שוב, פיות, רוחות, ,spirits עדינות ומיטיבות. הן חיו בטבע, ביערות, בעצים ובהרים.(15). השם צ'אריס קשור למילה charity, חמלה, ונדיבות. נשואים אלה עלו יפה.

ניתן, אם כן, לומר שהצד הפגום שבתוכנו, אם נשאר צמודים למיתוס, יכול להיעזר ולהתקשר עם כוחות עזר פנימיים נשיים רכים ומתחשבים, של היות, התייחסות ואמפטיה הקיימים במעמקי נפשנו, והקשורים למהות הטבעית והפשוטה של החיים. דהיינו, בעשייה היום -יומית מתוך יחס לעניין עצמו, יהא הפשוט ביותר כמורכב ביותר.

הפיסטוס השכיל לדעת זאת כי, לפי המיתוס, כדי להתגבר על הקושי שלו בהליכה, יצר שתי דמויות מזהב של נערות. הוא הפיח בהן רוח חיים ונעימות, חוזק, שכל ואף נתן להן קול. שתי נערות זהב אלה היו מוכשרות ועזרו לו בכל. ניכר כאן רמז להמשכיות לשתי הפיות שהצילו אותו כשנזרק מעל אמו ומהאולימפוס, אך בהבדל. אין כאן המשך של תלות באובייקטים חיצוניים. הוא יצר אותן בעצמו ולעצמו ככלי עזר בתפקודו גם על האולימפוס כשחזר לחיות שם.

אם ניקח את המיתוס כמכיל גם את הפתרון לתחושת הנחיתות והנכות שבתוכנו, הרי זה היכולת שקיימת בתוכנו ליצור כוחות עזר פנימיים שהיו עמנו ועזרו לנו בעבר בכלל לשרוד, אלא הפעם ליצור אותן בהתאמה לצרכינו העכשוויים, ומעל לכל בהתייחסות של רוך, חמלה ונדיבות כלפינו וכלפי הצד הפגום שבתוכנו.

הפיסטוס מוזכר חזור והזכר שהוא מיטיב עם המיטיבים עמו. לא מוזכר, אף לא פעם אחת שהוא שומר טינה או מכריז מלחמה. הוא תמיד בא לעזר המבקשים את עזרתו. הוא בונה מקדשים לאלים, מכין לציאוס את שרביט הרעם, את המגן של אתנה שנתנה אותו לפרסיאוס להגן עליו מפני הגורגון. מסופר (16) על טאטיס שבאה אל הפיסטוס, כשהיה כבר בביתו היפה שבנה מברונזה באולימפוס ושבו חי עם צ'אריס רעייתו ושתי עוזרותיו שיצר, ובקשה ממנו ליצור כלי מגן לאכילס בנה. גם היא וגם הפיסטוס ידעו כי קרב יומו של אכילס, (זמן המוות קבוע מראש ועל כך אין עוררים וגם לא ניתן לערער. יחד עם זאת, כל עוד חיים חייבים לעשות הכל כדי להגן או להלחם את מלחמת החיים כפי שנדרש על כל המשתמע מכך). על בקשתה זו של טאטיס ענה הפיסטוס: "היי בעלת אומץ...לוא רק יכולתי להציל את בנך ממוות, אבל אעשה לו כלי הגנה חזקים

ונפלאים שישמחו אותו וכל בן תמותה שיראה אותם ישתאה" (17). הוא יצר מגן ובו פיסל ועיצב למעשה את כל היקום: הרים וגבעות, חיות וטבע ואנשים ומלחמות ורקדניות, וכל אשר קיים ביקום ומסביב למגן פיסל את הים אוקיאנוס כנחש מבהיק ומתפתל.

גם כשציאוס ציוה על הפיסטוס ליצוק את השרשרות שקשרו ולפתו את פרומיתיאוס נאמר כי הפיסטוס התייסר על כך, נתן סעד נפשי ודבר אל פרומיתיאוס בכאב ובאמפטיה. אך את הגזירה אין לשנות ואין מנוס ממנה.

ישנה הקבלה מסוימת בין פרומיתיאוס שגנב את האש למען האנושות ונענש על כך, לבין הפיסטוס שהשתמש באש לבניה, עשייה והגנה אך נענש קודם לכן על לא עוול בכפו, לא על מה שעשה אלא על איך שהוא. היה זה בנו אריכטוניוס, מלך אתונה, שנתן לבני אתונה את השימוש באש למען האנושות, השימוש במתכות כסף.

ניתן לומר, שכשאנו מקבלים את עצמנו כמות שאנחנו, כי זה היקום הפנימי שלנו, הן בחיצוניותנו והן בפנימיותנו, ומוכנים להתעמת עם כל מה שבא או קורה לנו באומץ פנימי ובהתייחסות אמיתית כלפי עצמנו והזולת, וכן כשאנחנו לומדים להיטיב את חיינו בגבורה פנימית וממצים את אשר בנו ישנה אפשרות להתפתחות ולטרנספורמציה. הפיסטוס, כדמות ארכיטיפית, יכול לשמש לנו כמורה דרך להתייחסות שלנו לצד הנחות, השונה, הנכה והפגום ובעיקר הדחוי שכה רבים מאתנו נושאים בתוכנו במידה זו או אחרת. הפיסטוס ידע להכיל את החסר ולהפוך אותו למלאות. הוא לא היה קרבן לאש, גם לא לאש הקטלנית המקוננת ככעס, שנאה והאשמה, אלא ידע להשתמש באנרגיה של האש ככור היתוך אישיותו, לבניה, עשיה, ליצירה וליצירת כוחות עזר.

דרך אספקלריית קשריו עם אמו, הרה, ועם אפרודיטה, אתנה וצ'אריס ניתן לראות גם אפשרות להתפתחות הקשר הפנימי, אינטרה פסיכי, והקשר הבין-אישי: מכבילות לשחרור, מהיפוך כפיצוי, לשותפות, ובסוף לאהבה, חמלה והתייחסות.

בתהליך האנליטי בהתפתחות עצמנו, עלינו לעבור שלבים של השתחררות. עלינו להיפרד מדמויות ההורים הפנימיים הממשיכים לעשות בתוכנו את אשר עשו בחיינו בעבר. זהו תהליך הכרחי ולרוב ארוך ולא קל. אולם, עלינו גם לחדול להזדהות עם הורינו ולהמשיך לעשות לעצמנו ולאחרים את מה שעשו הורינו לא רק לנו אלא גם לעצמם. השלב הסופי וההכרחי הוא להיפרד בתוכנו, בפנימיותנו, מהיותנו הבן או הבת של הורינו הפנימיים. זהו תהליך אינטרה פסיכי של שחרור וגדילה, כהפיסטוס הדחוי והנכה אך המיטיב והמתייחס, הרגיש, הגיבור היצירתי והעצמאי, השלם עם עצמו ועם זולתו. אכן צדק הומירוס כשטען שהפיסטוס לימד את האדם לעבוד. לעבוד על עצמו ולמען חייו.

ביבליוגרפיה.

1.Larousse עמ' 34.New Larousse Encyclopedia of Mythology. Hamlyn London l959

2. Irene Gad. Haphaestus, Model of New Age Masculinity. Quadrant fall 1986 New York

עמ' 4.

3. Gustav Schwab: Gods and Heroes. Myths and Epics of Ancient Greece. Pantheon Books, New-York l946. עמ' 470, 471.

4. W.K. Guthrie: The Greeks & Their Gods.

עמ' 139.Beacon Press/ Boston l955

5. Marie-Louise von Franz: Number and Time. Rider & Company London l974.

עמ' 163 בהערות.

6. Irene Gad. Ibid. עמ' 34.

7. מייק בראון. התייר הרוחני. עמ' 209.פראג, הוצאה לאור בע"מ. תל-אביב 2000.

8. Arnold H. Modell: The Dead Mother Syndrome And The Construction of Trauma.

בספר The Dead Mother, the work of Andre Green. Routledge. London &New York

9. Irene Gad. Ibid l976. עמ' 34

10. עמ' 157.Thames and Hudson London 1976.. C. Kereny: The Gods of the Greeks.

11. Andre Green (A reprint): On Private Madness. Chapter 7. The Dead Mother. עמ' 151

12. Irene Gad. Ibid. עמ'40,41.

13. Christopher Bollas. Dead Mother, Dead Child. In: The Dead Mother, the work of London & New-York. 1999. Andre Green. Edited by Gregorio Kohon. Routledge. עמ'96

14. Irene Gad. Ibid. עמ' 30 בצטטה את ספרו של O. Jahn Archaologische Aufsatze - Griefswald: Koch l845)) עמ' 64.

15. Bergan Evans/ Dictionary of Mythology. עמ' 210.Dell Publishing co; New-York l970. Laurel Edition l979.

16. Gustav Schwab : Gods & Heroes. Myths and Epics of Ancient Greece. עמ' 454, 455.

17. כנ"ל עמ' 455.Pantheon Books, New-York l946.

18.Sylvia Brinton Perera: Queen Maeve and Her Lovers. A Celtic Archetype of Ecstasy ,Addiction, and Healing. Carrowmore Books. New York 1999. עמ' 439. הערה מס' 10.

Links

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]